דור רביעי על חולין ל״א א:א׳

1 דף ל״א ע״א משנה, נפלה סכין ושחטה כדרכה פסולה שנ׳ וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. משנה זו וכל השקיל וטרי׳ שעליה צריכה ביאור רחב, וכבר כתבתי לעיל בפ״ק על המשנה שחיטות נכרי נבלה, ובשאר מקומות ביאור שיטת הרמב״ם והתוס׳ בזה, ועתה ארחיב את הדיבור, אבל אודה ולא אבוש, כי גם אחר כל הטורח, לא עלתה בידי לסלק כל הקושיות והסתירות הנמצאות בענין גדול ועמוק הלזה, וזה החלי בעזהי״ת.

2 הנה הא דנפלה סכין כולל הן דנפלה ע״י רוח או סיבה אחרת בלא שום כח אדם, והן דנפל מיד אדם או מחיקו ע״י שפשט את ידו או שעמד ממושבו ונפל מחיקו, שאלו לגבי נזקין דין אדם המזיק יש להם, משום דאדם מועד לעולם אבל כאן דבעינן כח אדם לשחיטה זאת לא מקרי כח אדם כלל, כן כתב הרשב״א ז״ל ומדייק כן מדאמר בגמ׳ טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשרה, הרי דדוקא הפילה כשרה, אבל נפלה בכל אופן פסולה, והסבר דבריו הקדושים נמצא ברא״ש ז״ל, שכ׳ וז״ל ״טעמא דנפלה וכו׳ ואע״ג דלא נתכווין לשום חתיכה אלא שנתכווין להפילה וע״י אותו נפילה שחט, אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה, הוי כמו שמונחת על הקיר והפילתה הרוח, דלא קרינן בי׳ וזבחת ואכלת, כיון שלא נתכווין לשום דבר, דטעמא דר״נ דלא בעי כוונה כלל בחולין, מדגלי רחמנא דמתעסק פסול בקדשים, ואף לחתיכה לא בעי כוונה, דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת, ומיהו בלא כוונת שום דבר א״א, מדכתיב וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית, וצריך לכווין לשום דבר מעשה״ עכ״ל, פי׳ לדבריו, דהנה בזביחה יש ארבע מדרגות וכולן כח אדם, והמה א׳ שוחט בכוונת זביחה דהיינו לזבוח בכל דקדוקי שחיטה כמצוה עליו כדי להתיר את הבע״ח להדיוט או לגבוה. ב׳ שוחט בסימנים כדי להמית את הבע״ח, להכשירו לאכילת אדם בין נכרי ובין ישראל, כי בחיים אסור לאכלו, וגם אין דרך לאכלו, ועיין תוס׳ ד״ה ואי אשמעינן הפילה, ותוס׳ ד״ה ניהו דלא בעינן כוונה לזביחה, שכתבו דרבנן דר״נ דבעי כוונה לחתיכה, לא לחתיכה בעלמא, אלא לחתיכת סימנים דייקי, וכוונה זו אין לחשו״ק אע״ג דכוונת מעשה אית להו, וכמו דשנינו לעיל י״ב ע״ב דמעשה יש להם ר״ל כוונת מעשה, היינו מעשה שתכליתה ניכרת מיד, כמו חקיקת אגוז למוד בהן עפר, דמיד שנחקק הרי הוא מתוקן למדידה אבל כוונת חתיכת סימנים כדי שתצא נפשה לאח״ז, ותהי׳ מוכשרת לאכילת אדם, לכוונה זו בעינן קצת חכמה, כי איזה חכם הרואה את הנולד, ולידע החילוק שבין חותך בבשר הרגל לחותך בסימנים, שהיא ניכר רק לאח״ז, אין בכח שכלם של חשו״ק. ג׳ כוונת חתיכה בעלמא בלי השקפה על תכליתה, ובזה אין חילוק, אם כיוון לחתכה בבע״ח זה, או לחתיכת דבר אחר, או אפילו כוונה הפלת סכין בלי שום תכלית, רק שתפול הסכין מידו ויעשה מה שיעשה, כי כל שאינו מתכווין להמית את הבע״ח להתיר או להכשיר, כל שאר כוונות אינם אלא כוונת איזה מעשה, עד שראוי לקרותו כח אדם, בזה פליגו ר״נ ורבנן דר״נ מכשיר בכהג״וו משום דלא בעי רק כח אדם, וכיון דאיכא כוונת עשיי׳ מקרי כח אדם, ורבנן סברו, דניהו דלא בעינן כוונת זביחה להתיר להדיוט או לגבוה כמו דבעינן בקדשים, אבל הכוונה הפחותה ממנה דהיינו כוונת נחירה עכ״פ בעינן דהיינו כוונת חתיכת סימנים כדי להמית הבע״ח כדי להכשירו לאכילת אדם, בלי השקפה על מצות שחיטה ד׳ פתח את ידו ונפלה הסכין מידו, הוא כח אדם דרך מתעסק ר״ל מתעסק לגבי פתיחת היד, וניהו דמתעסק לגבי שחיטה להתיר או אפילו להכשיר כשר, אבל כיון דבעינן כח אדם בעינן נמי כוונת האי מעשה של כח אדם דמתעסק לגבי כח אדם הוה כמאן דלא עבד מידי, ואע״ג דלגבי נזקין גם זאת כאדם המזיק נידון, ע״ז כתב הרשב״א ז״ל דשאני נזקין דמשום אדם מועד לעולם מחייבינן לי׳ על מתעסק בעשיי׳ עד שלא ידע שעשה דבר מה, משום חסרון זהירות, אבל לא להחשב כח אדם במקום דהקפידה התורה על עשיית אדם, והוסיף הרא״ש ז״ל דעל זה ודאי קפיד רחמנא דהאי וזבחת, עכ״פ כמו ועשית ר״ל דניהו דממעטינן כוונת זביחה וגם כוונת חתיכת סימנים, דהיינו להתיר או להכשיר כנ״ל, מדאיצטרך קרא לעכב במתעסק בקדשים אבל כוונת מעשה בעלמא לא נמעט, משום דאז אין כאן כח אדם, דכל שמתעסק בעשיית מעשה כמאן דלא עבד כלל יחשב, והנה כאן הבן שואל, הלא וזבחת כתיב וזה ע״כ מורה דבעינן כוונת זביחה ממש, אלא דאנן ילפינן מקדשים דרק למצוה נאמר בחולין ולא לעכב, וא״כ לעכב במתעסק בעשיי׳ בחולין מנ״ל, דמהא דכתיב וזבחת אין ללמוד כלל, דהרי למצוה לכתחלה ודאי בעינן אפילו כוונת זביחה, דלולי האי כוונה לא קיים המצוה, ואפילו למ״ד מצוות אין צריכות כוונה, אבל עכ״פ כוונת חתיכת סימנים בעינן, שהוא להמית את הבע״ח, דאז נעשה המצוה בלא כוונה, אבל לר״נ דלא בעי כל זאת, ע״כ דס״ל דוזבחת למצוה לכתחלה נאמר, אבל לא לעכב, וא״כ כח אדם לעכב מנ״ל, אבל דע כי תירוץ ע״ז מבואר בגמ׳ מכות דף ח׳ ע״ב, דשם אמרינן דחוטב עצים למערכה או לסוכה, כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה לחטוב השתא נמי לאו מצוה, עיי״ש, למדין מהתם, דכל דבר שכשר אם נעשה מאליו, אע״ג דאם לא נעשה מאליו מצוה איכא לעשותו, כדי לקיים עיקר המצוה, דהוה מכשירי מצוה אשר לר״א דוחין גם את השבת, כמו לעשות איזמל למול ואפילו לעשות פחמין כדי לעשות איזמל, אבל התורה לא יצוה עליו, דהרי לא ציותה התורה לעשות איזמל למול, ולא שופר לתקוע, ולא לכרות אתרוג ולולב מן האילן, כדי לקיים מצות ולקחתם לכם, והיינו טעמא משום דכל הני, אם נמצאו בידו בלא עשיי׳ שפיר דמי, ואם הרוח תלש האתרוג כשר ליטול, אבל בסוכה דכתיב מצוה בעשייתה, כדכתיב חג הסוכות תעשה לך, ניהו דכתיב רק למצוה ולא לעכב, ר״ל אם עשאה שלא לשם סוכה או אפילו עשאה גוי כשרה ליישב בה, אבל נעשית מאליה שפיר נדע דפסולה, דאם בעשויי׳ מאליה בלא כח אדם נמי כשרה, לא הי׳ מצוה מפורשת בקרא לעשותה כמו דלא אמרה תורה עשה שופר, וזה ברור ואמת, ולכן כאן נמי, דאי נזבחה מאליה ע״י הרוח שהפיל את הסכין נמי כשרה, לא הוה אמרה תורה וזבחת למצוה אלא תאכל בשר זבוחה.

3 אולם מה דקשי לי טיבא הוא, דהכי בסוכה, דממעטינן תעשה ולא מן העשויי׳, ממעטינן ג״כ עשויי׳ לדירה או לצניעות דבעינן דוקא עשויי׳ לצל, וכדאמר ר״ח סוכה דף ח׳ ע״א, מאי כהלכתה, אר״ח והוא שעשה לצל סוכה, ופרש״י ז״ל, וז״ל: דאע״ג דסוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן וכו׳״ עכ״ל. וא״כ הוא ממש כרבנן דר״נ דהכא, ואיך מצינו ידינו ורגלנו בביהמ״ד, דכאן פסקינן כר״נ דלא בעינן אפילו כוונת חתיכת סימנים לא, אלא כוונת מעשה תהי׳ מה שתהי׳ סגי, ובסוכה לא סגי בהכי, אלא בעינן דוקא כוונת עשיי׳ לשם סוכה, דהיינו לצל, שהוא כמו כוונת חתיכת סימנים גבי שחיטה, ובקונטרסי ״מצה שמורה״ הראיתי, דהירושלמי בסוכה חולק אתלמוד בבלי בזה, ולית לי׳ דבעינן עשיי׳ לשם צל, ולא פוסל רק בנעשה מאליה בלי כח אדם, וחזרתי על כל הצדדים ליישב גמר׳ דילן ולא עלתה בידי.

4 עוד זאת יש להעיר, לגבי טבילה דכתיב בה עשיי׳ כמו בסוכה ושחיטה ״ורחץ את בשרו במים״, ושם ליכא שום מ״ד דנבעי כח גברא, דלכ״ע גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים, אלא דלר׳ יוחנן דאף לחולין בעי כוונה, מוקמינן ביושב ומצפה מתי יתלש הגל, ועיין מהרמ״ל ז״ל כאן ד״ה ברש״י אבל הכא, שכ׳ דמוזבחת שמעינן תרתי דבעינן כח גברא וגם דבעינן כוונת זביחה, ויותר מסתבר ליבעי כח אדם בלא כוונה מכוונה בלא כח אדם דהיינו ביושב ומצפה מתי יפול סכינו עיי״ש. ולא אדע איך נפרנס לפ״ז הדין דטבילה דנהפוך הוא דכח אדם לא בעינן, ובכוונה פליגו רב ור״י, ואולי י״ל דשאני טבילה דכתיב, במים יובא וטמא עד הערב, וכאשר כתב הרמב״ם ריש מקוואות, דהאי קרא בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים עיי״ש, ובהאי קרא הרי כתיב ״יובא״׳ דמשמע אפילו ממילא בלא כח אדם, וכעין דדרשינן גבי הכשר דכתיב יותן, וניהו דכתיב נמי ורחץ, ורחצו דמשמע עשיי׳ והוו״ל למידרש כמו יותן ויתן דגבי הכשר, דבעינן יותן דומי׳ דיתן מדעת, הכא נמי יובא דומי׳ דורחץ מדעת ונבעי כוונה עכ״פ, ואנן הרי פסקינן כרב דחולין לא בעי כוונה, ואפילו בתרומה וקדשים אינו אלא מעלה דרבנן, אולי אין לדמות הדרשות אהדדי, ועדיין צע״ג.